מה אפשר ללמוד מהאדם שהשקיע מיליונים כדי להישאר צעיר - ואז הגוף שלו אמר אחרת?

רובנו היינו רוצות שהגוף שלנו ישאר צעיר.

או לפחות שירגיש כך.

לקום עם אנרגיה, לישון טוב, לנוע בחופשיות, לשמור על גוף חזק ולהגיע לשנים הבאות שלנו בבריאות טובה ככל האפשר.

וחלקנו מוכנות להשקיע בזה לא מעט.

אבל יש אדם שלקח את הרצון הזה כמה צעדים רחוק יותר מכולנו.

בריאן ג'ונסון הפך את הגוף שלו לפרויקט אולי המדובר ביותר בעולם בתחום אריכות החיים.

הוא השקיע מיליונים בבדיקות, מדידות, תזונה מוקפדת, פעילות גופנית, שינה, תוספים וטיפולים - הכול במטרה אחת: להאט את קצב ההזדקנות של הגוף.

ואז הגיעה אבחנה שהוא כנראה לא ציפה לה.

ג'ונסון שיתף לאחרונה שהוא מתמודד עם מחלה אוטואימונית כרונית בקיבה.

איך זה קשור לתהליכי ירידה במשקל? המשיכי לקרוא ותגלי...

אנחנו מחפשות לפעמים את הדבר האחד שיעשה את ההבדל.

 

התפריט המושלם.
המזון הכי טוב. 
התוסף שיעשה קסם.
האימון האידיאלי.
 

אבל הגוף שלנו לא עובד דרך גורם אחד.

גם התזונה הטובה ביותר היא חלק ממערכת שלמה.

השינה שלנו משפיעה על הגוף ועל הבחירות שלנו.

הסטרס שאנחנו חוות משפיע על ההתנהגות, על התיאבון ועל היכולת שלנו להתמיד.

התנועה שלנו משפיעה לא רק על ההוצאה האנרגטית, אלא גם על הבריאות והתפקוד שלנו.

והמחשבות, השפה וההרגלים שלנו משפיעים על מה שאנחנו עושות פעם אחר פעם, גם כשאנחנו כבר יודעות בדיוק מה כדאי לעשות.
 

וזו בדיוק הסיבה שבכוח החמש אנחנו מסתכלות על חמישה כוחות שפועלים יחד:

תזונה ומים.
תנועה.
שינה.
ניהול סטרס.
הכוח המנטלי והקשרים החברתיים שלנו.
 

אבל כשקראתי את הסיפור של ג'ונסון, עלתה בי מחשבה נוספת.

לפעמים אנחנו מתחילות שינוי ומצפות שהגוף ישכח מיד את כל מה שהיה קודם.

אנחנו אוכלות טוב יותר כבר כמה שבועות - ומצפות שהוא ישתנה מיד.

מתחילות להתאמן - וכועסות כשהתוצאות לא מגיעות בקצב שרצינו.

ישנות טוב יותר במשך כמה לילות - ומתקשות להבין למה אנחנו עדיין עייפות.

אבל הגוף שלנו לא מתחיל את הסיפור שלו ביום שבו החלטנו להשתנות.

הוא מגיע לרגע הזה עם היסטוריה.

עם שנים של הרגלים.

עם תקופות של סטרס, חוסר שינה, חוסר תנועה, אכילה שלא תמיד תמכה בו - ועם כל מה שעברנו לאורך הדרך.

שינוי לא מוחק את העבר ביום אחד.
אבל הוא משנה את הכיוון שאליו אנחנו הולכות.

וזה הבדל עצום.

אני לא מכירה את ג'ונסון ולא יודעת מה הוביל להתפתחות המחלה שלו, ולכן בוודאי שלא ניתן להסיק שהדרך שבה הוא חי היום גרמה לה.

אבל הסיפור שלו כן הזכיר לי משהו שאני מאמינה בו מאוד:

בריאות היא לא תחרות בהצטיינות.

אפשר להשקיע סכומי עתק בבדיקות, בתוספים ובטיפולים המתקדמים ביותר בעולם - ועדיין יש דברים שכסף לא יכול לקנות עבורנו.

אי אפשר לקנות שקט פנימי.

אי אפשר לקנות שינה עמוקה כשאנחנו נמצאות בעוררות ובמתח מתמשכים.

אי אפשר לקנות מערכת יחסים רגועה עם אוכל.

אי אפשר לקנות קשרים אנושיים משמעותיים, תחושת שייכות, צחוק, הנאה ומנוחה אמיתית.

ואולי לפעמים, דווקא במרדף שלנו לעשות הכול "מושלם", אנחנו עלולות להפר את האיזון במקום אחר.

גם כאן, אני לא יודעת אם זה מה שקורה אצל ג'ונסון.

אבל אני כן פוגשת את זה שוב ושוב בתהליכי ירידה במשקל.

נשים שמשקיעות המון אנרגיה בתפריט - אבל ישנות מעט מדי.

מתאמנות בעצימות גבוהה - אבל נמצאות בעומס מתמשך ולא מאפשרות לגוף להתאושש.

יודעות לחשב כל דבר שנכנס לצלחת - אבל חיות במתח סביב אוכל.

מנסות להיות "מושלמות" - ובכל חריגה מרגישות שנכשלו.

הגוף שלנו זקוק ליותר מדבר אחד.

והוא זקוק גם לזמן.

לכן, אם התחלתן שינוי ועדיין לא קיבלתן את כל התוצאה שקיוויתן לה - אל תמהרו להסיק שהגוף שלכן לא מגיב.

שאלו את עצמכן:

האם אני נותנת תשומת לב לכל התמונה? האם אני מתמקדת במה שמרכזי עבורי? 

לא מתוך שאיפה לשלמות.

מתוך רצון ליצור איזון.

מה יבטא את היכולת שלי להשתפר ביחס לעצמי והאם אני מתמקדת במה שמרכזי עבורי.